<h1>או"ז שו"ת סימן תשנ"ד</h1>
<h2>דף יב:</h2>
ומאי דכתב מר על אחד שנשא אשה ושהה כשלש שנים ולא יכול לבוא עליה אם יש לכופו ליתן לה גט וכתבת אלי כי תפסו את הבחור ונתנוהו בכבלי ברזל ושמוהו בבית הכלא ואחר כך הוליכוהו לעיר כו' עד אם בנים כשרים לבוא בקהל אם לאו. לא הודעתני זה האיך היה הענין שלא היה יכול לבוא אליה אם הוא בריא אם לאו ואם בא מחמת סריסות או מחמת מכה שיש בגופו או מחמת שהוא קשור ע"י כשפים או שהיה בריא ועיכב מלבוא אליה מחמת שלא יוכל לכובשה כאשר ימצאו רבים בעולם ששוהין לשכב עם נשותיהן גם לא הודעת[נ]י אם דנין על הכתובה כי אם על הגט אם הוא בר כפייה ואם הגט מחמת כפייתה כשר ותנשא בו אם לאו. את אשר בלבבי אודיעך. ל"מ שיש לה טענה גדולה וטענה ברורה שאינו יכול להזקק אליה והכל מבקשים תפקידם והיא רוצה עונתה ואין לך טענה גדולה מזו שאין אדם רשאי לעגן את אשתו בעונתה ואם [נדר] מתשמיש המיטה (שכח) [שבת] אחת יוציא ויתן כתובה [כתובו' ס"א, ע"ב] ואמרו חכמים [סוטה כ', ע"א] רוצה אשה בקב ותיפלות מט' קבין ופרישות וזאת שנתעגנה ג' שנים הדין עמך שתצא אלא אפי' בלא כל זאת אם היא מורדת על בעלה ואינה חפיצה בו אע"פ שאינו דין מכח הלכה לכוף את בעלה ליתן לה גט ואין צריך עכשיו להאריך במשפט המורדת מ"מ גאוני הישיבות של בבל רבנן סבוראי שהיו אחר ההוראה תקנו שיכופו את הבעל ליתן גט למורדת מיד וכ"כ בה"ג וכך כתבו גם רב היי ורב שרירא וכל הגאונים שיותר מג' מאות שנה היה בימיהם שנתקנה זו התקנה ואין לזוז ממנה וכ"כ גם רב אלפס הפסק ואין מי שיכול לעקור תקנת ב"ד הגדול שבבבל הלכך גיטה של זו גט כשר הוא ואין לפרכס עליו וכ"ש שיש לה טענה גדולה שאינו יכול להזקק אליה וכיון שנתרצה ליתן גט אפי' ע"י עישוי גיטו גט דיש כאן מצוה לשמוע דברי חכמים תקנת ב"ד הגדול וטענה גדולה שיש לה. ועוד שיש כאן נתינת ממון דאמרי' בחזקת הבתים [מ"ח, ע"א] דאגב זוזי גמר ומקני בתליוה וזבין, וכן בתליוה וקדיש משמע דאי איכא מתן מעות אמרי' התם דהוו קידושי דאגב מתן מעות גמרה ואקני נפשה אי לאו משום דעשה שלא כהוגן אפקעינהו רבנן לקידושיה וכשר הוא גט זה ויכולה להנשא בו בתחילה. ומאי דכתב מר שאין לכופו דשמא יתרפא ויאמר אלו הייתי יודע שהייתי מתרפא לא הייתי מגרשה אפי' נותנים לו מאה מנה וכן היה בדעתו בשעת גירושין ונמצא גט בטל והבנים ממזרים כדאמור רבנן בהשולח גט [מ"ו, ע"א] גבי מוציא את אשתו כו' וה"נ אמרי' בשלהי פ"ק דנדה [י"ב, ע"ב] גבי אשה שיש לה וסת כו' אינו נראה לי שאם באת לחוש לזה יש לדבר תקנה להודיעו שלא יחזיר לעולם כדאמרי' התם ושוב אינו יכול לקלקל. ועוד נ"ל לומר שאפי' להודיעו שלא יחזיר לעולם אינו צריך דהיכא אמרינן הכי היכא דריעותא הויא מחמת אשה כגון דמוציאה משום שם רע שיצא עליה או שחושש שמא היא איילונית או שאין לה ווסת קבוע התם ודאי יכול לקלקל אם תיבטל אותה הריעותא דמצי למימר מחמת אותה הריעותא גירשתיה ואם הייתי יודע שאינה (מעותה) [ריעותא] לא הייתי מגרשה, אבל כשהאשה מורדת מפני שום דבר מום שיש בגופו אינו צריך להודיעו שאינו יכול לקלקל ולומר אילו הייתי יודע שאתרפא מאותו מום לא הייתי מגרשה מ"מ האשה דוחקת אותו מפני המום ואינה רוצה להמתין לראו' אם יש לו רפואה. ותדע דהכי הוא דהא באלו שכופין אותו להוציא [כתובו' ע"ז, ע"א] מוכה שחין ובעל פוליפוס לא תנן בהו דלא יחזיר עולמית שמא יתרפא ויקלקל, שאפי' אם יתרפא אינו יכול לקלקל שאין האשה מתרצה להמתין ולראות אם יכול להתרפאות ואין העכבה ממנו אלא ממנה. ואע"פ שאני אומר כי הדין לכופו וגיטו כשר יש לחקור ולראות שמא היה העישוי ע"י עכו"ם אפי' כדין הגט פסול שאין מצוה לשמוע דבריהם אך אם עישו אותו וא"ל עשה מה שישראל אומרים לך. הרבה הייתי רוצה להאריך במשפט המורדת ובגט מעושה מה שיש עליהם בעיני בשר אשר לנו. ובנחץ השליח שהיה דוחק אותי ולא יכולתי להאריך כ"ש שלחכם כמוך אין צריך להאריך. [תשובה שהשיב ה"ר ישעיה בי רבנא מלי זכור לטוב לרבינו יצחק בר משה זצ"ל בעל האור זרוע].
<h2>דף לב.</h2>
ומאי דקשיא ליה למר על מאי דאמר בריש פרק בנות כותים [ל"ב, ע"א] קטן וקטנה לא חולצין ולא מייבמין דברי ר"מ א"ל לר"מ כו' עד כי היכי שלא יחזיק בנחלה תמהתי על חכם כמוך להקשות כדברים האלה אטו לר"מ דאמר דאין מייבמין אם נפלה לפני יבם קטן אינה צריכה להתעגן עד שיגדיל ומי יכול לפוטרה עד שלא יגדיל היבם ואז או יחלוץ או ייבם כי היכי דמיעגנא לרבנן דאמרי מייבמין ה"נ מיעגנא לר"מ ויותר היא מתעגנא לר"מ דלרבנן אם הוא רוצה יכול לייבמה קודם י"ג ויום אחד ולר"מ לא מצי עד שיגדיל. ומאי דאמר מר נימא להו טעמא דידי משום נחלה, אטו בכה"ג קאמרי מייבמין שנכוף את היבמה גדולה להתייבם ליבם קטן מי לית להו לרבנן [כדאיתא יבמות ק"ו, ע"ב] נותנין לו עצה ההוגנת לו היה הוא ילד והיא זקינה היא ילדה והוא זקן אומרי' לו מה לך אצל זקינה מה לך אצל ילדה כלך אצל שכמותך ואל תכניס קטטה לתוך ביתך, אלא הכי אמרי רבנן אם מתרצים שניהם ורוצה היבמה להתייבם לקטן אי נמי קטנה ליבם גדול מניחין אותן ואין מוחין בידם ור"מ סבר אין מניחים אותם להתייבם שמא ימצאו סריס או איילונית ונמצאו פוגעין בערוה דחייש למיעוטא ורבנן לא חיישי למיעוטא. ומאי דאמר מר הואיל ואמרו לו יפה אמרת שאין חולצין נימא אין מייבמין נמי דכל שאינו עולה לחליצה אינו עולה לייבום, מי לא אמרי' בפ' שני דיבמות [כ', ע"א] אמר רב גידל אמר רב אמר קרא ועלתה יבמתו השערה שאין ת"ל יבמתו ומה ת"ל יבמתו יש לך יבמה אחרת שעולה לחליצה ואינה עולה לייבום ואיזו זו חייבי לאוין ואימא חייבי כריתות נמי אמר קרא ואם לא יחפוץ האיש הא חפץ ייבם וכל העולה לייבום עולה לחליצה וכל שאינו עולה לייבום אינו עולה לחליצה א"ה חייבי לאוין נמי הא רבי רחמנא יבמתו ומה ראית מסתברא חייבי כריתות לא תפסי בהו קידושי חייבי לאוין תפסי בהו קידושי. ומאי דכתב מר ותו דהכא מודו ליה רבנן שאין חולצין ומקשינן אשה לאיש ואילו בפ' מצות חליצה [ק"ד, ע"ב] תנן קטנה שחלצה תחלוץ משתגדיל ואם לא חלצה חליצתה פסולה ואמר רב יהודה אמר רב [ק"ה, ע"ב] זו דברי ר"מ דאמר איש כתיב בפרשה ומקשינן אשה לאיש ודילמא לדבריו דר"מ קאמרי רבנן, הא אמרי' התם מ"ד ר' יוסי כו' דוקא ר' יוסי לחוד פליג אר"מ ומכשר חליצת קטנה ולא מקיש אשה לאיש כולהו רבנן מודו ליה לר"מ דמקשה אשה לאיש כדתנן בפ' בא סימן [נ"ב, ע"א] תינוקת שהביאה שתי שערות חייבת בכל מצות האמורות בתורה וחולצת או מתייבמת וכן תינוק לא פליג עלי' ר' יהודה כדפליג בסיפא תינוקת שהביאה שתי שערות אינה יכולה למאן ר"י אומר עד שירבה השחור ואמרי' בגמ' כיון דתנא דחייבת בכל מצות האמורות בתורה חולצת ומתייבמת למה לי לאפוקי מדר' יוסי דאמר איש כתי' בפרשה אבל אשה בין גדולה בין קטנה קמ"ל דאי אייתי שתי שערות אין ואי לא לא מ"ט מקשינן אשה לאיש. [תשובה שהשיב ה"ר ישעיה בי רבנא מלי זכור לטוב לרבינו יצחק בר משה זצ"ל בעל האור זרוע].
<h2>דף מב:</h2>
ומאי דקשיא ליה למר על האי דאמרי' בפרק יוצא דופן איבעיא להו אותו מקום של אשה בלוע הוי או בית הסתרים הוה למאי נפקא מיניה כו' אמאי לא קאמר נפקא מינה להא דאמר ר' חייא בר אשי אמר רב [שם ע"א] יולדת שירדה לטבול מטומא' לטהרה כו' כדא"ל ר' ירמיה לר' זירא בירידה אמאי טמאה טומאה בלועה היא. אמת כי גם זה (לשאול) [נפקא מינה] בין בלוע לבית הסתרים אבל זה הוא מילתא דלא שכיחא שיעקר הדם קודם הטבילה ולעמוד בה עד לאחר טבילה ועוד דאיכא למימר נמי מיגו דמהניא טבילה לדם תהני נמי להאי כדאמרי' התם, להכי נקט כגון שתחבה לה חברתה כזית נבילה באותו מקום שהוא דבר שיכול להיות תדיר. וכשנשאלה שאלה זו במדרש לא היו עסוקים בזו של רבי חייא בר אשי, שבאותה של ר' חייא בר אשי יש לחלק כי אקשי ר' ירמיה לר' זירא בירידה אמאי טמאה טומאה בלועה היא ולומר לו מי סברת בלוע הוי בית הסתרים הוי ומיטמאה האשה במשא, אלא שר' זירא לא רצה להרחיק לכך כי הוא מעמיד דברי רב לאחר שיצא הדם לחוץ ומטמא אפי' במגע ואינו צריך להרחיק ולומר בית הסתרים הוא. [תשובה שהשיב ה"ר ישעיה בי רבנא מלי זכור לטוב לרבינו יצחק בר משה זצ"ל בעל האור זרוע].
